ימים ספורים לפני פתיחת משחקי טורניר היורו 2024, פורסמה כתבה בספורט 5 שחשפה כי נבחרת אנגליה שכרה את שירותיו של "גורו נשימות" על מנת שיסייע לשחקני הנבחרת לצלוח את קרבות הפנדלים, במידה ויהיו כאלה. לא בכדי בחרו בנבחרת אנגליה לשים דגש על הכנה מיוחדת לקרבות פנדלים שהרי לאורך השנים האנגלים לא הצטיינו בהם במיוחד.

​

קרבות פנדלים הם חלק בלתי נפרד מטורנירים גדולים ומשחקי נוקאאוט. בעיטות עונשין הן הבעיטות הקשות ביותר כיוון שהן מבטלות את הפעולה האוטומטית ונשענות כמעט לחלוטין על המנגנון המנטלי. אלה רגעים שבהם מפלס הלחץ מרקיע שחקים, וכאשר מדובר בקרבות פנדלים אשר חורצים גורלה של קבוצה או נבחרת, רמת הלחץ כפולה ומכופלת.

 

מעמד זה לא יוכרע על טכניקה, טקטיקה או ניסיון. רק בימים האחרונים קיבלנו שתי דוגמאות קלאסיות לכך. כריסטיאנו רונאלדו יכול היה להביא ניצחון לנבחרתו אם רק היה מבקיע את בעיטת הפנדל שנפסקה לטובתם ממש בדקות האחרונות של המשחק נגד סלובניה. והוא כל כך רצה את זה בטורניר היורו האחרון שלו כשחקן. הוא החמיץ. רונאלדו שבכל הקריירה שלו החמיץ רק 30 פנדלים מתוך 194 שבעט, 84.5% הצלחה בבעיטות עונשין, החמיץ את החשובה (אולי) מכולן. כמה שעות מאוחר יותר, בטורניר שנערך ביבשת אחרת, שחקן גדול אחר, ליונל מסי, החמיץ את הפנדל הראשון בדו קרב פנדלים מול אקוודור ברבע גמר קופה אמריקה ואף הודה בקולו: "היה לי פחד פסיכולוגי". למסי אגב, כ 78% הצלחה בבעיטות פנדל.

​

פרופ' גייר ג'ורדט חוקר שנים ארוכות את הפסיכולוגיה של בעיטות העונשין ודו קרב פנדלים. לאחרונה הוציא ספר מרתק אשר מתאר את ההיסטוריה של קרבות פנדלים ומציג שלל ניתוחים ומחקרים מעניינים בנושא.

קרבות הפנדלים הוכרו ע"י פיפ"א כפרקטיקה רשמית להכרעת משחקי נוקאאוט בשנת 1970. הקרבות הראשונים היו גולמיים ומגושמים ולאורך השנים עברו ליטושים ושינויים, הן ברמת החוקים והשיפוט והן ברמת התנהגות השחקנים והקבוצה. למשל, בשנים הראשונות השחקנים היו נוהגים לשבת על כר הדשא בזמן הדו קרב כשהם פזורים ולא מלוכדים יחדיו כקבוצה. כיום ניתן לראות את השחקנים עומדים יחדיו, מלוכדים ולרוב גם מחובקים. יש משהו בלכידות הזו ובמגע האנושי שעוזר להתמודד עם הלחץ.

 

דוגמה נוספת לשינוי שניכר לאורך השנים היא בהתנהגות השחקן הבועט. למשל, בעבר רוב הבועטים היו מניחים את הכדור על הנקודה הלבנה ומיד מפנים את גבם לשער כשהם צועדים לאחור. בכך הם למעשה הפנו את גבם למקור הלחץ (השוער) ו"קנו" לעצמם כמה שניות לנשימה, ותחושת שליטה.

כיום רוב השחקנים לוקחים מספר צעדים לאחור כשפניהם דווקא אל השער. השינוי ההתנהגותי הזה התרחש בין היתר מתוך ההבנה שהצעידה לאחור עם הפנים לשער משדרת דומיננטיות, ביטחון ואסרטיביות בעוד הפניית הגב אל השוער, מחזקת את תחושת השליטה והביטחון דווקא של השוער. מי שהתחיל בפרקטיקה הזו בשנת 2000 הוא לא אחר מאשר..... כריסטיאנו רונלדו, עם הטקס המפורסם שלו.

​

דבר נוסף שהשתנה לאורך השנים הוא זמן תגובת השחקן הבועט לשריקת השופט. בעבר שחקנים לא היו משתהים מעבר לשנייה אחת מהרגע שהשופט שרק ועד לבעיטה. שריקת השופט היתה עבורם מעין סימן הזנקה כאילו היה זה מקצה ריצה. הסיבה לכך ברורה. השחקנים רצו להיפטר מה שיותר מהר מהלחץ ומיהרו לבעוט מיד עם שריקת השופט. אולם לאורך השנים התפתחה ההבנה לגבי הצורך ברוטינה לפני ביצוע. הנשימה העמוקה, איפוס המחשבות, המבט לכדור ורק אז הבעיטה. זמן התגובה האופטימלי לבעיטה ע"פ ג'ורדט הוא כ- 5 שניות מרגע שריקת השופט.

ומה עם נבחרת אנגליה שהתייחסתי אליה בתחילת הפוסט? עד לשנת 2009 57% משחקני נבחרות אנגליה בחרו להפנות את גבם אל השוער לפני בעיטות הפנדל. עד לשנת 2008 זמן התגובה הממוצע לשריקת השופט לפני הבעיטה עמד על 0.28 שניות בלבד! כיוון שאנגליה נחשבת לאחת המעצמות החזקות בכדורגל העולמי הציפיות מהנבחרת גבוהות במיוחד. וככל שהציפיות גבוהות, מדד הלחץ עולה. אין זה פלא אם כך, שקברניטי הנבחרת בחרו לשכור הפעם את שירותיו של מומחה לנשימות לקראת היורו הנוכחי.

 

מתוך הספר Pressure (Jordet, 2024).